תחינות

תחינות הן בעצם כינויי לסידורי התפילה בשפת היידיש, שהייתה נפוצה בערך בתקופת המאה ה-17 לרוב בקהילה של עדות אשכנז, ויש הגורסים שהן היו מיועדות רק עבור הנשים היהודיות – שבניגוד לגברים, לא כל כך היו חזקים בשפה העברית להתפלל בלשון הקודש, ולרוב היו נוהגות להתפלל תפילות שנקראו תחינות בשפת היידיש.

ההיסטוריה של התחינות

ידוע על ספרות תפילות התחניות מתקופה זו, לרבות חוברות תפילה שכותרותיהן "תחינות" ו"לידער" (יידיש: "שירים"), אשר נכתבה בידי נשים – ובהן בעיקר תחינותיה של שרה בת-טובים, אשר נפוצו ביותר בקהילות אשכנז בתקופת המאה ה-18.

עם זאת, דווקא "סדר תחינות" נכתב בעילום שם, וייתכן כי נכתב בידי גבר. הספר כולל תפילות יומיומיות ותפילות חגיגיות, ובנוסף כאמור, כלל תפילות המיועדות לחובותיהן הדתיות המיוחדות של הנשים, אשר לא הופיעו בסידור התפילות הרגיל בבית הכנסת.

כאשר הפציעה תנועת ההשכלה לקראת סוף המאה ה-18, שפת היידיש נהייתה משהו ששיך לנחלת העבר ולא ייצגה את המודרניות אשר נכח בתקופה זו והזרם המרכזי ביהדות דחה מכל וכל את המיסטיקה, והתחינות הלכו ואיבדו את מקומן החיוני בחיי התפילה של הקהילה היהודית.

יחד עם זאת ולעומת זאת, באותה העת הופיע אוסף מורחב ומשופר, "סדר תחינות ובקשות". בין היתר התווספו תחינות בנושאי מטלות הבית ובקשות לחזרתו בשלום של הבעל ממסעותיו.

התחינות כיום

אף על פי שהתחינות זזו הצידה לטובת המודרניות, עדיין בימינו יוצאים לאור אוספי תחינות עבור נשים בקהילות חסידיות, שבהן שפת היידיש עדיין מדוברת באופן שוטף ויו יומי בשיחות חולין ואף בשיעורי תורה.

בנוסף כיום ניתן להשיג ספרי חסידות ותחינות אשר מכילות בתוכן אוסף גדול של תפילות ובקשות שכוללות את הזמנים, מאורעות, מקומות ומעמדים שונים לאורך ההיסטוריה של האשכנזים.